כלבי חיפוש השייכים לכוחות המשטרה, מאומנים לחפש ריחות ולסמן את מיקומם באופן הברור והמדויק ביותר.
כלבי חיפוש\אף מתמחים בריחות שונים: חומרי נפץ, נשק, שרידי אדם, ניצולים, מוקשים, הצתות ועוד. ניתן לאמן כלב לשני סוגי ריחות ויותר, אבל הרבה יותר אפקטיבי ליעד כלב לריח אחד בלבד.

אופצית הגילוי נחלקת לאקטיבי ופסיבי, בהתאם לצרכים בשטח. בגילוי אקטיבי הכלב מסמן באינטנסיביות רבה, ומגרד וחופר באזור בו מצא את הריח. כלבים שאומנו לגילוי אקטיבי יכולים לסמן בדיוק מירבי את המיקום. יתרונם של כלבים שאומנו לגילוי פסיבי הוא השארת הזירה ללא סימן ונזק, וכמובן – בחומרים מסוכנים ונשקים – גילוי פסיבי אינו בגדר מותרות, אלא חובה והכרח כדי שהכלב לא יסכן את עצמו ואת הסובבים.

גילוי אקטיבי

כצפוי, מיתוסים רבים התפתחו סביב כלבי חיפוש. עבודתם נראית כמעט על טבעית ולכן אנשים נוטים להאמין לכל דבר שישמעו. המיתוס הרווח ביותר הוא שכלבי חיפוש סמים מכורים לסמים ומבצעים את עבודתם בחיפוש אחרי החומר לו הם זקוקים. למעשה, כל אדם שעיניו בראשו יבחין בחזות החיונית, המחושבת והשקולה של כלב עבודה שהורגל בעבודה בקרבת קהלים גדולים.

רמת הדיוק וקור הרוח של כלבי חיפוש אינה מתאימה להלך הרוח של מכור לסמים. 

המיתוס הרווח השני הוא שניתן לרמות כלבי חיפוש. נעשו נסיונות רבים לרמות כלבי חיפוש, במיוחד בשדות תעופה. חוש הריח של הכלב מוערך בכמאה אלף חזק משל האדם. שטח המוח הכלבי המוקדש לניתוח ריחות גדול פי 40 מהשטח הזה במוח האנושי. לכן יהיה קשה לשטות בכלב מאומן בקפידה בכל הקשור בריח. 

אין בזה כדי לקבוע שכל כלבי החיפוש מושלמים. אימון כלב לעבודת אף הוא תהליך ארוך עם תחזוקה מתמשכת, שמטרתו להבטיח שהכלב יגלה ויסמן תמיד את הריח המבוקש. 

השימוש בחומרי דמה הכרחי בכמה מדינות, אך הריחות הכימיים מיוצרים ברמה גבוהה ביותר וריחם זהה לריח של חומרים אמיתיים, באף הכלבי כמובן.

הגזעים המשמשים לעבודת אף מגוונים לפי הצורך,  ולרוב מעדיפים להשתמש בכלבים סוציאליים ובעלי חזות לא מאיימת, לעבודה בקרב קהל: לברדור, ג'ק ראסל, גולדן רטריבר, ספנייל.