ברוב סוגי הספורט הכלבני משתמשים בפקודת ארצה מתנועה (הליכה, ריצה). הדרך הטובה ביותר ללמד היא להקפיד על הביצוע של פקודת ארצה כבר מהיום הראשון, בו מלמדים את הפקודה הסטטית. 

כשהכלב כבר מבצע פקודת ארצה היטב, ותוקן על ארצה במצב הסטטי, אפשר להתחיל עם פקודת ארצה מתנועה. ישנם מאלפים שמלמדים בכפייה בלבד, צועקים את הפקודה ומכים את הכלב בין השכמות תוך כדי תיקון כלפי מטה. אנחנו לא עובדים ככה, מכיוון שאנחנו מעדיפים לעבוד קצת יותר זמן על כל פקודה ולקבל כלב גאה שעובד בשמחה, ולא כלב מדוכא ועצוב שנראה כמו סמרטוט בשנייה שהוא שומע פקודה, או מפחד מפקודות שניתנות בקול רם.

חשוב להעלות יצר על צעצוע לפני שמלמדים פקודה בתנועה. בזמן הליכה פוקדים ארצה בטון אסרטיבי אך לא בצעקה, אם הכלב לא מבצע, מתקנים כלפי מטה. חשוב להקפיד על תזמון מהיר אך לא לתקן תוך כדי הפקודה אלא רק לאחר שהכלב באמת לא ביצע. משחררים את התיקון בליטוף אבל לא מצ'פרים. אם הכלב מבצע, בשנייה שהכלב נכנס לארצה מושלם, זורקים את הצעצוע על הרצפה מול הכלב, בצורה כזו שהצעצוע יקפוץ מהרצפה, תוך השמעת פקודת חופשי שמחה. בצורה זו הכלב לומד לעבוד מתוך יצר ולא מתוך כפייה. הסימן הטוב ביותר לכלב שעובד בשמחה מתוך יצר – גם אם תוקן כדי לבצע פקודה מסוימת – אוזניים למעלה וקדימה, ראש מורם. כלב שעבד רק בכפייה, מתקפל קצת בכל פקודה, והאוזניים שלו תמיד בעמדה כנועה. 

אחרי שהכלב למד לרדת לארצה ולהישאר גם כשאנחנו מתרחקים, מתחילים ללכת, אחרי שני צעדים זורקים את הכדור בלי להסתובב, תוך כדי פקודת חופשי. בצורה זו, הכלב לעולם לא יודע מתי יתוגמל, והיצר תמיד נשמר גבוה. בהמשך הולכים כל פעם עוד כמה צעדים, משנים קצב בהליכה וכו'. המפתח הוא הציפייה של הכלב ורמת היצר הגבוהה שעולה בהתאם לציפייה.