הרבעות סלקטיביות מופרזות גורמות לצמצום מאגר הגנים, ומתישות את יכולות הגנים להשתפר. ההתקדמות לאחר הרס הגנים הינה אפשרית, אך תהיה קשה, ושימור מאגר הגנים בעלי התכונות הרצויות בקו הדם הספציפי שנהרס, לא תהיה פשוטה.
דוגמה פשוטה וחותכת להרבעות סלקטיביות שהשמידו את התכונות הטובות אפשר למצוא בכלבי רועה גרמני בגרמניה. אנשי התערוכות ומגדלי הגזע צמצמו את מאגר הגנים וכיום מגדלים מסורים מנסים למזער נזקים ולהתחיל הרבעה מחודשת שתביא לעליה באיכויות העבודה של הכלבים.
ככל שהרבעת קרובים מתרחשת לעיתים קרובות יותר לאורך השושלת, ישנם יותר סיכויים לראות פגמים גנטיים חמורים בקו הדם המדובר. סוג זה של הרבעות משול בעיני לניסוי אכזרי בבעלי חיים, והשאיפה להוציא אלוף שינצח בזירה בעודו מדדה על שתי רגלי צפרדע וזורק את רגלו הקדמית בתנועה מגושמת של דביבון מצוי, בהחלט אינה שום הצדקה לכך.
כל מועדוני הגזע מצהירים שבריאות הכלבים שלהם היא היעד הראשון והחשוב ביותר. בהצהרה זו אין כל אמינות כל עוד שהרבעות וזיוויג קרובים מתרחשים בחסות המועדון. הרבעת כלבים אינה משחק בבריאות הכלב. אפילו טוהר הגזע, המקודש כל כך בעיני מגדלים לצורכי תערוכה, צריך בעיני להיות שני במעלה במקרה חרום גנטי כמו שיש היום ברועה גרמני.
הכלאת קרובים היתה כלי שימושי לעיצוב גזעי הכלבים הקיימים היום. כמעט כל הגזעים עוצבו בידי האדם, מי יותר ומי פחות. הגזעים המוכרים לנו היום הגיעו לרמת הומוגניות גבוהה ולכן הכלאת קרובים הינה מיותרת ואף הרסנית בחלק מהמקרים.
כדי שלכלב יהיו חיים שראויים להיקרא כך, המגדלים חייבים להכניס דם חדש וליצור גיוון גנטי, בדיוק כפי שמגדל אחראי חייב לטפל, להאכיל ולדאוג לכלב שלו ביחס של חום ואהבה.
התגלית המועילה של סמנים גנטיים שיאפשרו מציאת וזיהוי נשאי מחלות גנטיות אינה מהווה תעודת אחריות להמשיך בדרכים הישנות של הרבעות קרובים כיוון שאין בה כדי לרפא את המחלות שנוצרות מהרבעות אלה.
ביום בו יפסיקו מגדלים להרביע קרובים, אחוז הפגמים התורשתיים ירד בכ-10 אחוזים לפחות. ירידה בפגמים התורשתיים תביא לפחות סבל, פחות צורך בהתערבויות רפואיות, והרבה פחות סבל רגשי.